אושפזתי בשנית, חדר מספר 12 היה זה חדר צמוד לחדר של אדווה ועמית ששכנו בחדר 11 עם מישהי חדשה .הכרתי את חברתי החדשה לחדר שלמען האמת פחדתי ממנה. היא הייתה דחליל, האנורקסית שאתם יכולים לראות בתמונות פרו אנה- כזאת היא הייתה. שלד עם עיניים שחורות יותר מהלילה וגוף שאתה יכול לספור את העצמות.- לא החלפנו מילים כי היא לא יכלה לקום אפילו הארוחות הביאו לה למיטה ואני דיי פחדתי - ראיתי בה את מה שאני וכל מישהי אחרת במחלקה מסוגלות להיות בעתיד.הועברתי לידי טיפול של פסיכיאטר שנתן לי כדורים נגד דיכאון, כל מני כדורים אחרים שלמען האמת רק דיכאו לי
את התיאבון.היה לי שיחות עם הפסיכיאטר במקביל לפסיכולוגית, הפעם לא רציתי לעלות במשקל והחלטתי שאני יקבל מליוני זונדות לפני שאני יכניס אוכל לפה. אם אני יעלה זה יהיה מתוך כפייה, לא מרצון טוב. הפסיכיאטר חשב שהוא מבין אותי אבל הוא היה רחוק מלהבין אותי."אתה לא מבין שכל מה שאני רוצה זה לחיות כמו כולם?" צעקתי עליו באחת מן הפגישות"את לא מבינה שאת עומדת למות?" אמר בקולו הצרוד באדישות.אני רק בכיתי, כי הפעם אני זו שהבנתי אותו."אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה לברוח מפה! נמאס לי שמנסים לדחוף לי אוכל ושאני יוצאת מכאן חושבים שהכל טוב! אני לא מצליחה לצאת מזה!! זה יותר מדי חזק! אני מכורה לדיאטות, הרעבות ומשלשלים- אתם לא מבינים?" פשוט צעקתי בדמעות את זהואז התעלפתי.כעבור שעתיים התעוררתי בחדר ואמרו לי שסבלתי מדום לב, ילדה בת 15.11 חודשים [כמה ימים לפני 16] קיבלה דום לב. שמו לי זונדה, נוזלים וכו'.הרגשתי מדוכאת, זה היה הפעם הראשונה שיצא לי לחשוב מנקודת מבט אובייקטיבית. כמה אפשר להלחם על משהו כה טיפשי כמו משקל? כמה אפשר להתאמץ לרדת ושוב להתאשפז?למה זה כל כך חשוב לי? למה יש לי דימוי עצמי נמוך כל כך? היה בי לרגע רצון להשתקם.
התחלתי להשתקם , באמת רציתי, אפילו כיסו את המראה בחדר ונמנעתי מלהסתכל במראות רק כדי לא לראות את השומנים. שבוע לאחר מכן חגגתי 16 – שם זה באמת חגיגה כי יכולתי לא להיות פה היום אם הדום לב היה מתרחש שהייתי לבד בבית- אמרתי תודה לאלוהים ובלב גם לרופאים.השתחררתי במשקל 48 ואפילו הצלחתי לשמור עליו 5 חודשים ואז שוב הדרדרתי ל39 אבל אמרו לי לעלות חזרה ונזכרתי בדום לב ועליתי.והנה היום אני פה... משקל 50 עוד חיה, !
חדלתי להיות בדיכאון תמידי, השיער החל לצמוח, קיבלתי מחזור, ואנשים רבים אומרים לי שכעת אני נראית טוב בהרבה. חזרתי לבלות עם חברותיי, שמחת החיים שבה אלי ואני בהחלט לא מתכוונת לחזור למצבי, לעולם!
את התיאבון.היה לי שיחות עם הפסיכיאטר במקביל לפסיכולוגית, הפעם לא רציתי לעלות במשקל והחלטתי שאני יקבל מליוני זונדות לפני שאני יכניס אוכל לפה. אם אני יעלה זה יהיה מתוך כפייה, לא מרצון טוב. הפסיכיאטר חשב שהוא מבין אותי אבל הוא היה רחוק מלהבין אותי."אתה לא מבין שכל מה שאני רוצה זה לחיות כמו כולם?" צעקתי עליו באחת מן הפגישות"את לא מבינה שאת עומדת למות?" אמר בקולו הצרוד באדישות.אני רק בכיתי, כי הפעם אני זו שהבנתי אותו."אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה לברוח מפה! נמאס לי שמנסים לדחוף לי אוכל ושאני יוצאת מכאן חושבים שהכל טוב! אני לא מצליחה לצאת מזה!! זה יותר מדי חזק! אני מכורה לדיאטות, הרעבות ומשלשלים- אתם לא מבינים?" פשוט צעקתי בדמעות את זהואז התעלפתי.כעבור שעתיים התעוררתי בחדר ואמרו לי שסבלתי מדום לב, ילדה בת 15.11 חודשים [כמה ימים לפני 16] קיבלה דום לב. שמו לי זונדה, נוזלים וכו'.הרגשתי מדוכאת, זה היה הפעם הראשונה שיצא לי לחשוב מנקודת מבט אובייקטיבית. כמה אפשר להלחם על משהו כה טיפשי כמו משקל? כמה אפשר להתאמץ לרדת ושוב להתאשפז?למה זה כל כך חשוב לי? למה יש לי דימוי עצמי נמוך כל כך? היה בי לרגע רצון להשתקם.
התחלתי להשתקם , באמת רציתי, אפילו כיסו את המראה בחדר ונמנעתי מלהסתכל במראות רק כדי לא לראות את השומנים. שבוע לאחר מכן חגגתי 16 – שם זה באמת חגיגה כי יכולתי לא להיות פה היום אם הדום לב היה מתרחש שהייתי לבד בבית- אמרתי תודה לאלוהים ובלב גם לרופאים.השתחררתי במשקל 48 ואפילו הצלחתי לשמור עליו 5 חודשים ואז שוב הדרדרתי ל39 אבל אמרו לי לעלות חזרה ונזכרתי בדום לב ועליתי.והנה היום אני פה... משקל 50 עוד חיה, !
חדלתי להיות בדיכאון תמידי, השיער החל לצמוח, קיבלתי מחזור, ואנשים רבים אומרים לי שכעת אני נראית טוב בהרבה. חזרתי לבלות עם חברותיי, שמחת החיים שבה אלי ואני בהחלט לא מתכוונת לחזור למצבי, לעולם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה