אחרי שקיבלתי את הזונדה לא דיברתי עם אף אחת במחלקה, פשוט שמרתי על זכות השתיקה.אחת הבנות שהשתחררה באה לבקר את חברותיה למחלקה שהיו עוד באשפוז, ואז הכרנו. היא אמרה לי שכדאי לי לעלות במשקל ואז ישחררו אותי פחות משלושה חודשים ואני אוכל לחזור למסלול חיים רגיל.החלטתי לאמץ את העצה בעודי שוקלת 39 קילו ומשקל היעד הוא 54, החלטתי לעלות במשקל ואולי באמת ישחררו אותי.בהתחלה שניסיתי לעלות זה היה נורא, הכרחתי את עצמי לאכול את כל הצלחת ובגלל שהקיבה שלי הייתה מצומקת כל כך סבלתי מכאבי תופת בבטן ועד שהביאו לי משככי כאבים -זה לא הרפה.אחרי שלושה חודשים עליתי ל45 קילו ולמען האמת הייתי בין השמנות שבמחלקה והחליטו לשחרר אותי בתנאי שאני ישמור על תפריט מאוזן בפיקוח הורים,פסיכולוגית, שקילות קבועות וביטול מנוי לחדר כושר.שמחתי לחזור הביתה ויותר מכך שמחתי שאני אדון לעצמי ואחראית לארוחות, ההורים שלי היו מאוד אופטימיים בקשר לזה. הפסיכולוגית שלי עוד הייתה לצידי והייתי צריכה ללכת אליה פעמיים בשבוע והמשכתי להגיד את כל מה שחפצה לשמוע.בחודש לאחר תום האשפוז שהעברתי אותו ללא שקילות עקב התחמקויות, בשקילה הראשונה שהייתה חודש ושבוע לאחר סיום האשפוז נחשפתי- הצלחתי לרדת בחזרה ל36 בחודש שלם שהרעבתי את עצמי והכנסתי רק ירק.אמא שלי ישר רצתה לאשפז אותי שוב והתחילו המריבות, זה הגיע עד כדי כך שאני התקשרתי לעובדת סוציאלית ואמרתי לה שאני סובלת בבית מהתעללות פיזית שגורמת לי נזק גופני ותסכולים נפשיים שגורמים לי חוסר תאבון.ואז נשלחה אלינו עובדת סוציאלית והבינה שהמצב אינו תואם לתיאור שלי, הם הראו לה שאושפזתי בעבר שאלו את האחים שלי והבינו שאין פה שום התעללות, אלא רק בעיה שקשורה בילדה שעונה לשם נעמה שיש בה כנראה בעיה בפס יצור.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה