נעמה סיפור 2.
רציתי לחלוק את ה"חוויה" המדהימה שעברתי- אשפוז.זה היה לאחר שאמא שלי שמה לב לירידה המואצת שלי במשקל.יום אחד היא פנתה לאבא שלי והתחילה לשוחח איתו על הנושא והוא התייחס לזה כאל כלום, הוא רוב היום היה בעבודה ולא היה מודע למה אני אוכלת.כבר באותו ערב שחזרתי הביתה עם אחותי מהסופר פארם לאחר שקניתי כדורים משלשלים ואחותי הבטיחה שהיא לא תספר לאימי, אמא שלי הכריחה אותי לשבת לאכול עם כולנו ארוחת ערב. ישבתי איתם ואמא שלי הכינה לי טוסט, חתכתי אותו לחתיכות קטנות וכל פעם שאמא לא הסתכלה זרקתי על הרצפה למוקי הכלב שלי והוא אכל אותו. אמא שלי החליטה לאחר שדיברה עם אבא שלי שנלך לרופאת משפחה, אני הסכמתי אפילו מבלי להסס הרי זה צעד חסר משמעות, "רופאת משפחה" לעומת תזונאית או אפילו אשפוז.הלכתי כבר למחרת בבוקר ואני זוכרת שניסיתי להתחמק בטענה שאני לא רוצה להפסיד מתמטיקה. אבל בכל זאת הלכנו.הגענו, והרופאה שקלה אותי גם היא אך הפעם פחדתי לעלות.עליתי ממש בזהירות והיא פתאום ביקשה שאני ארד מהמשקל- לרקע ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא התחרטה אבל היא ביקשה שאני אוריד את הבגדים ואשאר עם חזייה ותחתונים.הורדתי, רק כדי להיראות בטוחה מעצמי הלב שלי בכה מבפנים אבל עדיין הייתה בי אופטימיות ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת.שעליתי על המשקל היא נגעה בעמוד השדרה שלי והרגשתי את עור הברווז שנהיה לאמי. עליתי והמשקל הפעם הראה 41.7 והשעההייתה בערך 10 בבוקר ודווקא בבוקר זה אכלתי על מנת להפגין רצון טוב.הרופאה הושיבה אותי ואמרה שאין מה לדון, שבפעם האחרונה שהייתי שקלתי 52 וזה ירידה משמעותית ולכן היא שלחה אותנו לתזונאית או משהו כזה.
לאחר כמה בירורים והפניות הגענו למחלקה בבית חולים ואחרי כמה בדיקות שגרתיות מבלי להתייעץ איתי בכלל הושיבו אותי במחלקה סגורה בתקווה שאני אשתף פעולה.בדקו כל מני נתונים ובניהם נמצא שהגובה שלי הוא 162ויותר גרוע מאצל הרופאה המשקל היה 40.9 ,חשבתי שאני מתה.התחלתי להתווכח עם הרופאה שהמשקל מזייף עד שהיא נתנה לי לעלות על עוד שני משקלים נוספים שהראו אותו דבר, דבר זה הוביל אותי להבנה שהBMI שלי הוא 15.9 , למען האמת- עכשיו קצת פחדתי.בשלב הזה אמא שלי כבר בכתה, היא לא הבינה מה לא עשתה טוב ונכנסה לפאניקה שהלחיצה את כולנו, במיוחד אותי.
נכנסתי למחלקה ונקבע לי תור לדיאטנית שהתחילה לשאול אותי הרבה שאלות והרגשתי שהיא דחקה אותי לפינה."אני רואה שאת שוקלת 40.9,את מבינה את המצב?"
אני לא עניתי, לא היה לי מה לענות. העדפתי לשתוק ולהמשיך לבכות."מתי פעם אחרונה אכלת?""הבוקר... " עניתי כאילו זה שגרתי."את רוצה לספר לי מה אכלת אתמול? " היא שאלה והייתה נשמעת ידידותית, אבל הרגשתי מאוימת וכנראה שהיא שמה לב לזה."אנחנו רוצים לעזור לך"
"איך בדיוק? לגרום לי לשקול טון? " בכיתי, בכיתי את החיים והיא נתנה לי טישו."את מבינה את במצב? את נערה בת 15.7 חודשים את חייבת לעלות- מחזור בטח אין לך "התעלמתי מדבריה ואמרתי "אתמול בבוקר אכלתי יוגורט 0% שומן ובצהריים אכלתי סלט שמורכב מחסה וממלפפון אחד... "סיימתי לספר."את צריכה עוד זמן להיזכר? תחשבי.""לא זה פשוט מה שאכלתי... "לאחר מכן היא התחילה לומר שאם אני אתנהג יפה ואשתלב במחלקה ואוכל את הארוחות ויפגין רצון טוב סביר להניח שישחררו אותי לפני שאני אגיע למשקל היעד שעמד על 54 – הם לא רצו שאני יגיע למשקל תקין- אלא שאני אהיה פרה.היא הסבירה שנגיע לתפריט של 3500-3700 קלוריות ליום והיה משפט מצמרר שהיא אמרה "את תראי שאת תאהבי את זה" לאנראה לי שהיא באמת חשבה ככה אבל רק המחשבה שאני יתחיל לאהוב אוכל גרמה לי לרצות להקיא. ישר אחרי שהיא סיימה לדבר נזכרתי בכדורים המשלשלים שקניתי עם גאלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה