ביוגרפיה:

ביוגרפיה:
"סהר" הפרעות אכילה-http://www.sahar.org.il/eating_disorder.asp
מאמרים-http://www.sahar.org.il/information.asp
אוניברסיטת הרווארד וצ'ארלסטון-http://www.nofitcenter.com/Site/article/article.asp?iid=3
ויקיפדיה-http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%94
הכל אודות אנורקסיה-http://www.infomed.co.il/questions/q_061002_1.htm

הטיפול באנורקסיה נרווזה-http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=13815&kwd=6137
אנורקסיה נרווזה-ד"ר יגאל גליקסמן-http://www.articles.co.il/article/%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%94%20%D7%A0%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%96%D7%94

פגישה ראשונה עם הרופא

פגישה ראשונה עם הרופא:
בפעם הראשונה שנעמה הגיעה,שערה נראה דליל מתמיד,נראת חלשה במיוחד ויותר חיוורת מהפעם הקודמת .בגדיה היו מאוד גדולים ורחבים בכדי שלא יראו את גופה ולמרות שהיה קיץ התלבשה כאילו היה אמצע החורף .אצבעותיה היו רזות מאוד וסגולות ובעלות יובש בלתי ניתן לטיפול . אמא אמרה שהיא לא ישנה טוב בלילה ושומעת אותה מלמלמת ,אך ללא הצלחה להבין דבר. אמא אמרה שהיא סובלת מכאבי ראש וסחרחורות תמידיים ובהקשר למחזור הוא פסק למרות שלפני כן הוא היה סדיר לחלוטין. כאשר הייתי נכנסת הבייתה לכיוון חדרה של נעמה ,היית שמה לב לתזוזה מהירה שלא אראה שהיא הייתה על המשקל ומהר חזרה לעסוק בעניינה. נעמה אובססיבית מאוד לגבי המשקל ויורדת ירידה משמעותית כל שבוע ולאחרונה שמתי לב שנעמה משוטטת זמן רב במחשב ומבלה באתרי דיאטות ואנורקסיה במחשב של נעמה נשמרו תמונות מזעזעות של דוגמניות רזות מאוד וסיפורים על אנורקסיה שכנראה נעמה התחברה אליהן. לפני זמן קצר שוחחתי עם המורה של נעמה שטענה כי היא רואה את נעמה זורקת את האוכל ושציוניה ירדו ירידה משמעותית. לאחרונה נעמה סובלת מדיכאון ולא מרבה להיפגש עם חברותיה כמו פעם.
חברה הטובה של נעמה ,בר , דיברה איתי לפני מספר ימים והיא מספרת כי ראתה את נעמה משליכה את האוכל לפח הזבל ובהפסקות היא מתבודדת .
ד"ר פיינברג – אני חושב שצריך להמשיך ולעקוב אחר נעמה באופן רציני וקבוע .אני ממליץ שנפנה את נעמה לגורם נוסף,פסיכולוג ושתיגש כרגע לאישפוז שנוכל לשפר את מצבה.

רופא מומחה 4

רופא מומחה-4
מצבה של נעמה השתפר פלאים, היא אינה צריכה לבוא עוד לביקורים סדירים.
נוכחתי לדעת כי היא מבינה הייטב מה היתה חומרת מצבה וכי אין ברצונה לשוב לך.
היא בעלת כוח רצון ואני מאמינה כי לא תשוב לאנורקסיה.
כיום היא אף עוזרת לילדות בגילה אשר מגלות סימנים של אנורקסיה ומייעצת להן.

מכתב מאנה:
תרשי לי להציג את עצמי. שמי, כמו שמכנים אותי הרופאים, הוא אנורקסיה.
אנורקסיה נרווזה הוא שמי המלא, אבל את רשאית לקרוא לי אנה. אני מקווה שנהיה שותפות נהדרות.
בזמן הקרוב, אני אשקיע בך המון, ואני מצפה לאותו הדבר ממך.
בזמן האחרון שמעת את ההורים שלך וכל המורים שלך מדברים עלייך; את "כל כך בוגרת", "כל כך אינטיליגנטית",
ויש לך "כל כך הרבה פוטנציאל". לאן זה הביא אותך, אם יורשה לי לשאול? לשום מקום!!
את לא מושלמת. את לא מנסה מספיק. וגרוע מכך, את מבזבזת את זמנך על דיבורים עם חברות,
מחשבות וציורים! מעשים כאלה של מתירנות לא יורשו בעתיד. החברים שלך לא מבינים אותך.
הם לא אמינים. בעבר, כשעוד היה ספק במחשבותיך, העזת לשאול אותם "האם אני... שמנה?"
והם ענו "הו לא, בוודאי שלא" את ידעת שהם משקרים! רק אני אומרת את האמת. ההורים שלך...
בואי לא ניכנס לזה בכלל! את יודעת שהם אוהבים אותך ודואגים לך, אבל חלק מזה זה בגלל שהם ההורים שלך והם מחויבים לזה. בואי ואגלה לך סוד: עמוק בתוכם הם מאוכזבים ממך.
הבת שלהם, זאת עם כל הפוטנציאל, הפכה לפדלאה שמנה ולא ראויה.
אבל אני פה בשביל לשנות את כל זה. אצפה ממך להוריד את צריכת הקלוריות שלך ולהגביר את ההתעמלות.
אדחוף אותך עד הקצה. את חייבת לעשות זאת כי את לא יכולה להתנגד לי! אני מתחילה להשתיל את עצמי בתוכך.
תוך זמן קצר, אהיה איתך תמיד. אני איתך כשאת קמה בבוקר ורצה למשקל. המספרים הופכים לחברים ואויבים בו זמנית,
והמחשבות החולות מתפללות שיהיו נמוכים יותר מאתמול, משלשום וכו`. את מסתכלת במראה באכזבה.
את צובטת את השומן הדוחה ומלטפת את העצמות הבולטות. אני איתך כשאת מתכננת את היום: 400 קלוריות,
לפחות שעתיים התעמלות. זאת אני שמחשבת הכל, כי כרגע כבר מחשבותינו מעורפלות כאחת.
אני עוקבת אחריך במהלך היום. בביצפר, כשמחשבותיך מטיילות, אני אמצא בשבילך על מה לחשוב.
תספרי מחדש את הקלוריות של היום. יותר מדי. אני אמלא את ראשך במחשבות על אוכל, משקל,
קלוריות ודברים שבסדר לחשוב עליהם. כי עכשיו, אני כבר בתוכך. בראשך, בלבך, בנשמתך.
כאבי הרעב שאת מעמידה פנים שאת לא מרגישה הם אני. תוך זמן קצר אני אגיד לך לא רק מה לעשות עם אוכל,
אלא מה לעשות כל הזמן. תחייכי ותנידי בראשך. הציגי את עצמך היטב. תכניסי את הבטן השמנה הזאת, לעזאזל!
אלוהים, את כזאת פרה שמנה!!! כשיגיע זמן הארוחה אני אגיד לך מה לעשות. אני אכין קערה מלאה חסה שמספיקה לממלכה שלמה. תשחקי עם האוכל. תגרמי לזה להיראות כאילו אכלת משהו. שלא תעיזי לאכול. אם תאכלי,
זה יהרוס את כל השליטה. את רוצה את זה? לחזור שוב להיות הפרה השמנה שהיית? אני מכריחה אותך לבהות בדוגמניות במגזינים. הדוגמניות המושלמות שמסתכלות עליך מתוך הדפים המבריקים האלו. אני גורמת לך להבין שלעולם לא תוכלי להיות כמוהם. לנצח תהיי שמנה ולעולם לא תהיי יפה כמוהן.
כשאת מסתכלת במראה, אני אעוות את ההשתקפות. אני אראה לך מתאבק סומו אפילו שבמציאות יש שם ילדה מורעבת. אבל אסור לך לדעת את זה כי אם תדעי את האמת את עלולה לשוב ולאכול ומערכת היחסים שלנו תתרסק. מדי פעם את תתמרדי. אני מקווה שלא לעתים קרובות.את תזהי את יצר ההשרדות הזה בגופך ותצעדי קוממיות למטבח החשוך.
תפתחי את דלת הארון באיטיות, היא תחרוק קצת. תסקרי בעיניך את מגוון המאכלים ששמרתי במקום בטוח ממך כל כך הרבה זמן. תמצאי את ידייך מגששות בעצמאות, כמו בסיוט, אחר קופסה של קרקרים. את דוחסת אותם פנימה במכניות,
לא באמת טועמת, רק בוחנת את העובדה שאת נלחמת בי. את ניגשת לקופסה אחרת, ועוד אחת, ועוד אחת.
הבטן שלך תתנפח ותתעוות אבל את לא תפסיקי. וכל הזמן הזה אני צועקת בראשך, פרה שמנה נטולת שליטה עצמית,
את תשמיני. כשזה ייגמר את תזחלי אליי חזרה, תבקשי עזרה כי את באמת לא רוצה להשמין.
שברת את החוק הראשוני ואכלת, עכשיו את רוצה אותי חזרה. אני אגרור אותך לשירותים, את תתכופפי,
תבהי בבואתך במי האסלה הצלולים. אצבעותייך יידחפו במורד גרונך, ועם מידה בלתי מבוטלת של כאב האוכל שטחנת יעלה, ואז שוב ושוב. עד שתקיאי דם ומים ותדעי שהכל יצא. כשתעמדי, תרגישי מסוחררת. אל תתעלפי!
תעמדי ישר ומיד, נמושה. לפרה שמנה כמוך מגיע לסבול! ואולי אגרום לך להיפטר מהאשמה בדרך אחרת.
את תקחי משלשלים ותשבי על האסלה כל הלילה, מרגישה את מעייך זועקים לעזרה. ואולי אגרום לך לפגוע בעצמך,
לדפוק את הראש בקיר עד שתחטפי זעזוע מוח. פציעה עצמית גם הולך. אני רוצה שתראי את הדם שלך, נוזל במורד הזרוע, ותביני שכל מה שאני גורמת לך לעשות מגיע לך. את מדוכאת, אובססיבית, כואבת, מבקשת עזרה ואף אחד לא מקשיב? למי איכפת?!? את פרה שמנה וזה מגיע לך. הבאת את זה על עצמך. הו, האם זה לא נעים? האם את לא רוצה שזה יקרה לך? אני לא הוגנת? אבל אני עושה דברים שכן יעזרו לך. אני גורמת לך להפסיק לחשוב על דברים שמלחיצים אותך. מחשבות על כעס, עצב, ייאוש ובדידות יחלפו משום שבמקומם אמלא את ראשך בספירת קלוריות שיטתית.
אני אקח ממך את המאבק שלך להתאים לציפיות של כולם, להיות כמו בני גילך, משום שעכשיו אני חברתך היחידה. רמת הלימודים ירדו, אבל אל דאגה, המטרה מקדשת את האמצעיים.
אני היחידה שאותה את צריכה לרצות.
עם זאת, יש לי נקודת תורפה. אבל אסור לך לספר לאף אחד.
אם תחליטי להילחם בי, לדבר עם מישהו ולספר לו איך אני גורמת לך לחיות,
כל שדי הגיהינום ישתחררו. אסור שמישהו ידע, אף אחד לא יכול לפצח את השריון הזה שהקפתי אותך בו.
אני יצרתי אותך, את הילדה הרזה, המושלמת, ההישגית הזאת. אז אל תלחמי. כשאחרים מעירים, התעלמי מהם.
תפנימי את זה, תשכחי מכל השאר, כל מי שמנסה לקחת אותי ממך.
אני הסיוט הכי גדול שלך ואני מתכוונת להשאיר את זה ככה.

שלך,
אנה

וככה ,נעמה הכירה את אנה.

רופא 2

רופא-2
לאחר אשפוז של מס' חודשים, נעמה שבה אליי, ילדה בריאה , משקלה תקין, לא הופיעו אסימפטומים של הפרעת אכילה, מצב רוחה השתפר, היא כעת ילדה שמחה.אמה סיפרה לי כי היא יוצאת יותר לבלות, נפגשת עם חברות ולא ממאנת לאכול.נעמה אף היא סיפרה לי כי מרגישה הרבה יותר טוב, היא איננה עייפה ותשושה כפי שהייתה. היא אינה סופרת קלוריות משום שהבינה כי הדבר עלול להשיב אותה למצבה הקודם, והיא טורחת לבוא אליי מדי חודש לביקור מעקב.

נעמה 5

אושפזתי בשנית, חדר מספר 12 היה זה חדר צמוד לחדר של אדווה ועמית ששכנו בחדר 11 עם מישהי חדשה .הכרתי את חברתי החדשה לחדר שלמען האמת פחדתי ממנה. היא הייתה דחליל, האנורקסית שאתם יכולים לראות בתמונות פרו אנה- כזאת היא הייתה. שלד עם עיניים שחורות יותר מהלילה וגוף שאתה יכול לספור את העצמות.- לא החלפנו מילים כי היא לא יכלה לקום אפילו הארוחות הביאו לה למיטה ואני דיי פחדתי - ראיתי בה את מה שאני וכל מישהי אחרת במחלקה מסוגלות להיות בעתיד.הועברתי לידי טיפול של פסיכיאטר שנתן לי כדורים נגד דיכאון, כל מני כדורים אחרים שלמען האמת רק דיכאו לי
את התיאבון.היה לי שיחות עם הפסיכיאטר במקביל לפסיכולוגית, הפעם לא רציתי לעלות במשקל והחלטתי שאני יקבל מליוני זונדות לפני שאני יכניס אוכל לפה. אם אני יעלה זה יהיה מתוך כפייה, לא מרצון טוב. הפסיכיאטר חשב שהוא מבין אותי אבל הוא היה רחוק מלהבין אותי."אתה לא מבין שכל מה שאני רוצה זה לחיות כמו כולם?" צעקתי עליו באחת מן הפגישות"את לא מבינה שאת עומדת למות?" אמר בקולו הצרוד באדישות.אני רק בכיתי, כי הפעם אני זו שהבנתי אותו."אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה לברוח מפה! נמאס לי שמנסים לדחוף לי אוכל ושאני יוצאת מכאן חושבים שהכל טוב! אני לא מצליחה לצאת מזה!! זה יותר מדי חזק! אני מכורה לדיאטות, הרעבות ומשלשלים- אתם לא מבינים?" פשוט צעקתי בדמעות את זהואז התעלפתי.כעבור שעתיים התעוררתי בחדר ואמרו לי שסבלתי מדום לב, ילדה בת 15.11 חודשים [כמה ימים לפני 16] קיבלה דום לב. שמו לי זונדה, נוזלים וכו'.הרגשתי מדוכאת, זה היה הפעם הראשונה שיצא לי לחשוב מנקודת מבט אובייקטיבית. כמה אפשר להלחם על משהו כה טיפשי כמו משקל? כמה אפשר להתאמץ לרדת ושוב להתאשפז?למה זה כל כך חשוב לי? למה יש לי דימוי עצמי נמוך כל כך? היה בי לרגע רצון להשתקם.
התחלתי להשתקם , באמת רציתי, אפילו כיסו את המראה בחדר ונמנעתי מלהסתכל במראות רק כדי לא לראות את השומנים. שבוע לאחר מכן חגגתי 16 – שם זה באמת חגיגה כי יכולתי לא להיות פה היום אם הדום לב היה מתרחש שהייתי לבד בבית- אמרתי תודה לאלוהים ובלב גם לרופאים.השתחררתי במשקל 48 ואפילו הצלחתי לשמור עליו 5 חודשים ואז שוב הדרדרתי ל39 אבל אמרו לי לעלות חזרה ונזכרתי בדום לב ועליתי.והנה היום אני פה... משקל 50 עוד חיה, !
חדלתי להיות בדיכאון תמידי, השיער החל לצמוח, קיבלתי מחזור, ואנשים רבים אומרים לי שכעת אני נראית טוב בהרבה. חזרתי לבלות עם חברותיי, שמחת החיים שבה אלי ואני בהחלט לא מתכוונת לחזור למצבי, לעולם!

רופא מומחה 3

רופא מומחה- תפיסת מחלה
לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה יש לרוב תפישות מעוותות בכל מה שנוגע לגופם ולאישיותם. כמו: "מה אני חושב על עצמי... אני שמן... זה מגיע לי... זו רק אשמתי... לא מגיע לאחרים שתהיה להם הפרעת אכילה, אבל אני שונה..."נפוץ מאוד בקרב הסובלים מהפרעות אכילה, שיהיו להם תפיסות מעוותות לגבי עצמם - מתונות או קיצוניות. מה שהם רואים במראה זו אינה המציאות, וכאשר הם משווים את עצמם - פיזית או אישיותית - לאחרים, הם שיפוטיים באופן קיצוני כלפי עצמם. אדם שסובל מאנורקסיה יכול לראות מישהו אחר ולחשוב לעצמו: "הלוואי והייתי יכול להיות רזה כמוהו", בזמן שבמציאות הוא רזה אף יותר ממנו. הם יכולים לרצות להיות חכמים, משעשעים ונדיבים כמו מישהו אחר שהם למעשה משתווים אליו - השורה התחתונה היא שהם אינם יכולים לראות את יתרונותיהם ואת היופי שבהם, במיוחד בהשוואה לאחרים, בגלל ההערכה העצמית הנמוכה שלהם.דוגמא טובה לעיוות בתפיסה היא החשיבה בשחור ולבן... המחשבה שמצבים או הרגשות רעות הן סוף העולם, ומצבים או הרגשות טובות מאירים כמו השמש. אין יציבות או מחשבה על משהו באמצע, אלא חילופים נוקשים בין קיצוניות אחת לשנייה. מתווספת לכך התנהגות לא רגילה, אשר לא בסדר לאחרים, אבל בסדר לאדם שסובל מהפרעת האכילה. דוגמא לכך היא: "כשאני אוכלת אני בסה"כ בן אדם נוראי ומגיע לי למות, אבל כשאני לא אוכלת אני הילדה הכי טובה בעולם".פעמים רבות, נשים וגברים הסובלים מהפרעת אכילה לוקחים על עצמם בצורה לא הוגנת את מה שקורה סביבם. למשל: אם במהלך שיחה קבוצתית מישהו קם והולך לשירותים, הם חושבים לעצמם: "הוא עזב משום ששוב נהגתי בטיפשות". ישנה גם ההרגשה ש- "כולם שונאים אותי", ו- "הם נשארים רק מפני שהם מרחמים עלי או שהם רק מנומסים". מחמאות נתפסות כמחוות נימוסיות, ולא כמשהו אמיתי, ובדר"כ נתקלות בהערה מזלזלת כלפי עצמם. למשל: מישהו מחמיא להישגים של הסובל, והתשובה היא: "נו באמת, אני כזה טיפש. היית צריך לראות איך פישלתי בשבוע שעבר...".אנשים שסובלים מהפרעות אכילה נוטלים על עצמם משא לא הוגן של אחריות על העולם סביבם. הם עשויים להרגיש אחראים על הפיכת העולם למקום טוב יותר, לרצות לרפא את הבעיות של כולם, וכאשר אינם מצליחים - להעניש את עצמם ע"י הערות ומעשים של שנאה-עצמית. לעיתים קרובות יש צורך חזק לשלוט בחיים של עצמם ושל אנשים סביבם. כאשר אינם יכולים, הם מרגישים שזה לא הוגן,ומוציאים את זה על עצמם.האשמה-עצמית יכולה להיות צד נוסף. בלי הפרעות האכילה מאשימים את עצמם על כל דבר רע שאי-פעם קרה להם, ומאמינים שבדרך כלשהי זה מגיע להם. כלומר: "ההורים שלי התעללו בי משום שהייתי ילד נוראי". בניגוד לכך, הם יכולים גם להאשים את האחרים בכל, ולא לקחת שום אחריות על חייהם.לאנשים עם הפרעות אכילה מאד קשה להיות אופטימיים לגבי כל צד של המצב או של חייהם. כל דבר נראה שלילי בדרך זו או אחרת, או שהם רק מתמקדים בשלילי. בהשוואה לאחרים, כשמישהו אחר השיג משהו ונחשב להצלחה, כשזה נוגע להם והשיגו את אותו הדבר, הם יגיבו בשלילה ובמחשבה על איך יכלו לעשות זאת טוב יותר. למרות שהעולם אינו נתפס כמושלם ואין להם ציפייה שהאחרים יהיו כאלה, לאלה שסובלים מהפרעות אכילה יש ציפיות גבוהות לשלמות מעצמם.בסופו של דבר, אחת מהתפיסות המעוותות המשמעותיות ביותר של אנשים עם הפרעות אכילה היא ש-"החיים יהיו טובים יותר ואני אהיה מאושר, כאשר אוריד במשקל". יש תחושה מוטעית של שליטה, שמושגת בעזרת הרעבה או הימנעות. במציאות השליטה ש"מושגת" באמצעות הרעבה אינה מושגת, אלא רק בתפיסתו של הסובל. אלה הסובלים מהפרעות אכילה עשויים לחשוב שאין שום אור בקצה המנהרה של הפרעות האכילה ובמציאות, האור היחידי האמיתי בא עם ההחלמה.