מכתב מאנה:
תרשי לי להציג את עצמי. שמי, כמו שמכנים אותי הרופאים, הוא אנורקסיה.
אנורקסיה נרווזה הוא שמי המלא, אבל את רשאית לקרוא לי אנה. אני מקווה שנהיה שותפות נהדרות.
בזמן הקרוב, אני אשקיע בך המון, ואני מצפה לאותו הדבר ממך.
בזמן האחרון שמעת את ההורים שלך וכל המורים שלך מדברים עלייך; את "כל כך בוגרת", "כל כך אינטיליגנטית",
ויש לך "כל כך הרבה פוטנציאל". לאן זה הביא אותך, אם יורשה לי לשאול? לשום מקום!!
את לא מושלמת. את לא מנסה מספיק. וגרוע מכך, את מבזבזת את זמנך על דיבורים עם חברות,
מחשבות וציורים! מעשים כאלה של מתירנות לא יורשו בעתיד. החברים שלך לא מבינים אותך.
הם לא אמינים. בעבר, כשעוד היה ספק במחשבותיך, העזת לשאול אותם "האם אני... שמנה?"
והם ענו "הו לא, בוודאי שלא" את ידעת שהם משקרים! רק אני אומרת את האמת. ההורים שלך...
בואי לא ניכנס לזה בכלל! את יודעת שהם אוהבים אותך ודואגים לך, אבל חלק מזה זה בגלל שהם ההורים שלך והם מחויבים לזה. בואי ואגלה לך סוד: עמוק בתוכם הם מאוכזבים ממך.
הבת שלהם, זאת עם כל הפוטנציאל, הפכה לפדלאה שמנה ולא ראויה.
אבל אני פה בשביל לשנות את כל זה. אצפה ממך להוריד את צריכת הקלוריות שלך ולהגביר את ההתעמלות.
אדחוף אותך עד הקצה. את חייבת לעשות זאת כי את לא יכולה להתנגד לי! אני מתחילה להשתיל את עצמי בתוכך.
תוך זמן קצר, אהיה איתך תמיד. אני איתך כשאת קמה בבוקר ורצה למשקל. המספרים הופכים לחברים ואויבים בו זמנית,
והמחשבות החולות מתפללות שיהיו נמוכים יותר מאתמול, משלשום וכו`. את מסתכלת במראה באכזבה.
את צובטת את השומן הדוחה ומלטפת את העצמות הבולטות. אני איתך כשאת מתכננת את היום: 400 קלוריות,
לפחות שעתיים התעמלות. זאת אני שמחשבת הכל, כי כרגע כבר מחשבותינו מעורפלות כאחת.
אני עוקבת אחריך במהלך היום. בביצפר, כשמחשבותיך מטיילות, אני אמצא בשבילך על מה לחשוב.
תספרי מחדש את הקלוריות של היום. יותר מדי. אני אמלא את ראשך במחשבות על אוכל, משקל,
קלוריות ודברים שבסדר לחשוב עליהם. כי עכשיו, אני כבר בתוכך. בראשך, בלבך, בנשמתך.
כאבי הרעב שאת מעמידה פנים שאת לא מרגישה הם אני. תוך זמן קצר אני אגיד לך לא רק מה לעשות עם אוכל,
אלא מה לעשות כל הזמן. תחייכי ותנידי בראשך. הציגי את עצמך היטב. תכניסי את הבטן השמנה הזאת, לעזאזל!
אלוהים, את כזאת פרה שמנה!!! כשיגיע זמן הארוחה אני אגיד לך מה לעשות. אני אכין קערה מלאה חסה שמספיקה לממלכה שלמה. תשחקי עם האוכל. תגרמי לזה להיראות כאילו אכלת משהו. שלא תעיזי לאכול. אם תאכלי,
זה יהרוס את כל השליטה. את רוצה את זה? לחזור שוב להיות הפרה השמנה שהיית? אני מכריחה אותך לבהות בדוגמניות במגזינים. הדוגמניות המושלמות שמסתכלות עליך מתוך הדפים המבריקים האלו. אני גורמת לך להבין שלעולם לא תוכלי להיות כמוהם. לנצח תהיי שמנה ולעולם לא תהיי יפה כמוהן.
כשאת מסתכלת במראה, אני אעוות את ההשתקפות. אני אראה לך מתאבק סומו אפילו שבמציאות יש שם ילדה מורעבת. אבל אסור לך לדעת את זה כי אם תדעי את האמת את עלולה לשוב ולאכול ומערכת היחסים שלנו תתרסק. מדי פעם את תתמרדי. אני מקווה שלא לעתים קרובות.את תזהי את יצר ההשרדות הזה בגופך ותצעדי קוממיות למטבח החשוך.
תפתחי את דלת הארון באיטיות, היא תחרוק קצת. תסקרי בעיניך את מגוון המאכלים ששמרתי במקום בטוח ממך כל כך הרבה זמן. תמצאי את ידייך מגששות בעצמאות, כמו בסיוט, אחר קופסה של קרקרים. את דוחסת אותם פנימה במכניות,
לא באמת טועמת, רק בוחנת את העובדה שאת נלחמת בי. את ניגשת לקופסה אחרת, ועוד אחת, ועוד אחת.
הבטן שלך תתנפח ותתעוות אבל את לא תפסיקי. וכל הזמן הזה אני צועקת בראשך, פרה שמנה נטולת שליטה עצמית,
את תשמיני. כשזה ייגמר את תזחלי אליי חזרה, תבקשי עזרה כי את באמת לא רוצה להשמין.
שברת את החוק הראשוני ואכלת, עכשיו את רוצה אותי חזרה. אני אגרור אותך לשירותים, את תתכופפי,
תבהי בבואתך במי האסלה הצלולים. אצבעותייך יידחפו במורד גרונך, ועם מידה בלתי מבוטלת של כאב האוכל שטחנת יעלה, ואז שוב ושוב. עד שתקיאי דם ומים ותדעי שהכל יצא. כשתעמדי, תרגישי מסוחררת. אל תתעלפי!
תעמדי ישר ומיד, נמושה. לפרה שמנה כמוך מגיע לסבול! ואולי אגרום לך להיפטר מהאשמה בדרך אחרת.
את תקחי משלשלים ותשבי על האסלה כל הלילה, מרגישה את מעייך זועקים לעזרה. ואולי אגרום לך לפגוע בעצמך,
לדפוק את הראש בקיר עד שתחטפי זעזוע מוח. פציעה עצמית גם הולך. אני רוצה שתראי את הדם שלך, נוזל במורד הזרוע, ותביני שכל מה שאני גורמת לך לעשות מגיע לך. את מדוכאת, אובססיבית, כואבת, מבקשת עזרה ואף אחד לא מקשיב? למי איכפת?!? את פרה שמנה וזה מגיע לך. הבאת את זה על עצמך. הו, האם זה לא נעים? האם את לא רוצה שזה יקרה לך? אני לא הוגנת? אבל אני עושה דברים שכן יעזרו לך. אני גורמת לך להפסיק לחשוב על דברים שמלחיצים אותך. מחשבות על כעס, עצב, ייאוש ובדידות יחלפו משום שבמקומם אמלא את ראשך בספירת קלוריות שיטתית.
אני אקח ממך את המאבק שלך להתאים לציפיות של כולם, להיות כמו בני גילך, משום שעכשיו אני חברתך היחידה. רמת הלימודים ירדו, אבל אל דאגה, המטרה מקדשת את האמצעיים.
אני היחידה שאותה את צריכה לרצות.
עם זאת, יש לי נקודת תורפה. אבל אסור לך לספר לאף אחד.
אם תחליטי להילחם בי, לדבר עם מישהו ולספר לו איך אני גורמת לך לחיות,
כל שדי הגיהינום ישתחררו. אסור שמישהו ידע, אף אחד לא יכול לפצח את השריון הזה שהקפתי אותך בו.
אני יצרתי אותך, את הילדה הרזה, המושלמת, ההישגית הזאת. אז אל תלחמי. כשאחרים מעירים, התעלמי מהם.
תפנימי את זה, תשכחי מכל השאר, כל מי שמנסה לקחת אותי ממך.
אני הסיוט הכי גדול שלך ואני מתכוונת להשאיר את זה ככה.
שלך,
אנה
תרשי לי להציג את עצמי. שמי, כמו שמכנים אותי הרופאים, הוא אנורקסיה.
אנורקסיה נרווזה הוא שמי המלא, אבל את רשאית לקרוא לי אנה. אני מקווה שנהיה שותפות נהדרות.
בזמן הקרוב, אני אשקיע בך המון, ואני מצפה לאותו הדבר ממך.
בזמן האחרון שמעת את ההורים שלך וכל המורים שלך מדברים עלייך; את "כל כך בוגרת", "כל כך אינטיליגנטית",
ויש לך "כל כך הרבה פוטנציאל". לאן זה הביא אותך, אם יורשה לי לשאול? לשום מקום!!
את לא מושלמת. את לא מנסה מספיק. וגרוע מכך, את מבזבזת את זמנך על דיבורים עם חברות,
מחשבות וציורים! מעשים כאלה של מתירנות לא יורשו בעתיד. החברים שלך לא מבינים אותך.
הם לא אמינים. בעבר, כשעוד היה ספק במחשבותיך, העזת לשאול אותם "האם אני... שמנה?"
והם ענו "הו לא, בוודאי שלא" את ידעת שהם משקרים! רק אני אומרת את האמת. ההורים שלך...
בואי לא ניכנס לזה בכלל! את יודעת שהם אוהבים אותך ודואגים לך, אבל חלק מזה זה בגלל שהם ההורים שלך והם מחויבים לזה. בואי ואגלה לך סוד: עמוק בתוכם הם מאוכזבים ממך.
הבת שלהם, זאת עם כל הפוטנציאל, הפכה לפדלאה שמנה ולא ראויה.
אבל אני פה בשביל לשנות את כל זה. אצפה ממך להוריד את צריכת הקלוריות שלך ולהגביר את ההתעמלות.
אדחוף אותך עד הקצה. את חייבת לעשות זאת כי את לא יכולה להתנגד לי! אני מתחילה להשתיל את עצמי בתוכך.
תוך זמן קצר, אהיה איתך תמיד. אני איתך כשאת קמה בבוקר ורצה למשקל. המספרים הופכים לחברים ואויבים בו זמנית,
והמחשבות החולות מתפללות שיהיו נמוכים יותר מאתמול, משלשום וכו`. את מסתכלת במראה באכזבה.
את צובטת את השומן הדוחה ומלטפת את העצמות הבולטות. אני איתך כשאת מתכננת את היום: 400 קלוריות,
לפחות שעתיים התעמלות. זאת אני שמחשבת הכל, כי כרגע כבר מחשבותינו מעורפלות כאחת.
אני עוקבת אחריך במהלך היום. בביצפר, כשמחשבותיך מטיילות, אני אמצא בשבילך על מה לחשוב.
תספרי מחדש את הקלוריות של היום. יותר מדי. אני אמלא את ראשך במחשבות על אוכל, משקל,
קלוריות ודברים שבסדר לחשוב עליהם. כי עכשיו, אני כבר בתוכך. בראשך, בלבך, בנשמתך.
כאבי הרעב שאת מעמידה פנים שאת לא מרגישה הם אני. תוך זמן קצר אני אגיד לך לא רק מה לעשות עם אוכל,
אלא מה לעשות כל הזמן. תחייכי ותנידי בראשך. הציגי את עצמך היטב. תכניסי את הבטן השמנה הזאת, לעזאזל!
אלוהים, את כזאת פרה שמנה!!! כשיגיע זמן הארוחה אני אגיד לך מה לעשות. אני אכין קערה מלאה חסה שמספיקה לממלכה שלמה. תשחקי עם האוכל. תגרמי לזה להיראות כאילו אכלת משהו. שלא תעיזי לאכול. אם תאכלי,
זה יהרוס את כל השליטה. את רוצה את זה? לחזור שוב להיות הפרה השמנה שהיית? אני מכריחה אותך לבהות בדוגמניות במגזינים. הדוגמניות המושלמות שמסתכלות עליך מתוך הדפים המבריקים האלו. אני גורמת לך להבין שלעולם לא תוכלי להיות כמוהם. לנצח תהיי שמנה ולעולם לא תהיי יפה כמוהן.
כשאת מסתכלת במראה, אני אעוות את ההשתקפות. אני אראה לך מתאבק סומו אפילו שבמציאות יש שם ילדה מורעבת. אבל אסור לך לדעת את זה כי אם תדעי את האמת את עלולה לשוב ולאכול ומערכת היחסים שלנו תתרסק. מדי פעם את תתמרדי. אני מקווה שלא לעתים קרובות.את תזהי את יצר ההשרדות הזה בגופך ותצעדי קוממיות למטבח החשוך.
תפתחי את דלת הארון באיטיות, היא תחרוק קצת. תסקרי בעיניך את מגוון המאכלים ששמרתי במקום בטוח ממך כל כך הרבה זמן. תמצאי את ידייך מגששות בעצמאות, כמו בסיוט, אחר קופסה של קרקרים. את דוחסת אותם פנימה במכניות,
לא באמת טועמת, רק בוחנת את העובדה שאת נלחמת בי. את ניגשת לקופסה אחרת, ועוד אחת, ועוד אחת.
הבטן שלך תתנפח ותתעוות אבל את לא תפסיקי. וכל הזמן הזה אני צועקת בראשך, פרה שמנה נטולת שליטה עצמית,
את תשמיני. כשזה ייגמר את תזחלי אליי חזרה, תבקשי עזרה כי את באמת לא רוצה להשמין.
שברת את החוק הראשוני ואכלת, עכשיו את רוצה אותי חזרה. אני אגרור אותך לשירותים, את תתכופפי,
תבהי בבואתך במי האסלה הצלולים. אצבעותייך יידחפו במורד גרונך, ועם מידה בלתי מבוטלת של כאב האוכל שטחנת יעלה, ואז שוב ושוב. עד שתקיאי דם ומים ותדעי שהכל יצא. כשתעמדי, תרגישי מסוחררת. אל תתעלפי!
תעמדי ישר ומיד, נמושה. לפרה שמנה כמוך מגיע לסבול! ואולי אגרום לך להיפטר מהאשמה בדרך אחרת.
את תקחי משלשלים ותשבי על האסלה כל הלילה, מרגישה את מעייך זועקים לעזרה. ואולי אגרום לך לפגוע בעצמך,
לדפוק את הראש בקיר עד שתחטפי זעזוע מוח. פציעה עצמית גם הולך. אני רוצה שתראי את הדם שלך, נוזל במורד הזרוע, ותביני שכל מה שאני גורמת לך לעשות מגיע לך. את מדוכאת, אובססיבית, כואבת, מבקשת עזרה ואף אחד לא מקשיב? למי איכפת?!? את פרה שמנה וזה מגיע לך. הבאת את זה על עצמך. הו, האם זה לא נעים? האם את לא רוצה שזה יקרה לך? אני לא הוגנת? אבל אני עושה דברים שכן יעזרו לך. אני גורמת לך להפסיק לחשוב על דברים שמלחיצים אותך. מחשבות על כעס, עצב, ייאוש ובדידות יחלפו משום שבמקומם אמלא את ראשך בספירת קלוריות שיטתית.
אני אקח ממך את המאבק שלך להתאים לציפיות של כולם, להיות כמו בני גילך, משום שעכשיו אני חברתך היחידה. רמת הלימודים ירדו, אבל אל דאגה, המטרה מקדשת את האמצעיים.
אני היחידה שאותה את צריכה לרצות.
עם זאת, יש לי נקודת תורפה. אבל אסור לך לספר לאף אחד.
אם תחליטי להילחם בי, לדבר עם מישהו ולספר לו איך אני גורמת לך לחיות,
כל שדי הגיהינום ישתחררו. אסור שמישהו ידע, אף אחד לא יכול לפצח את השריון הזה שהקפתי אותך בו.
אני יצרתי אותך, את הילדה הרזה, המושלמת, ההישגית הזאת. אז אל תלחמי. כשאחרים מעירים, התעלמי מהם.
תפנימי את זה, תשכחי מכל השאר, כל מי שמנסה לקחת אותי ממך.
אני הסיוט הכי גדול שלך ואני מתכוונת להשאיר את זה ככה.
שלך,
אנה
וככה ,נעמה הכירה את אנה.
